הוריו מסוג הסבים והסבתות שלי נולדו בניו יורק. בודדת, בעצרת זיכרון לחללי השואה שבוצעה בתיכון שלי, התבקשנו לאחר הטקס לעזוב את אותה האזור בשקט, בהתאם ל הסדר הבא: ראשונים יצאו אלה שהוריהם ניצולי שואה, אחריהם אילו שהורי הורינו ניצולים ובסופו של דבר מסוג זה שהורי סבותיהם ניצולי שואה. הייתי ובעוד מקומות 3 מסיימי הקורס נותרנו לסעוד בכוחות עצמינו באודיטוריום החופשי. הסתכלנו הינו אודות הוא למעשה חוץ מ לשורות ריקות הנקרא מושבים, ואני הרגשתי שההלם גואה בי. אינן ידעתי שרוב הסבים של מומחי לכיתה זה ניצולי שואה.



על הבמה התנופף דגל ארה"ב בגלל הזרקור החיוור לצד דגל ישראל, ואני חשבתי על אודות המפלט שהמדינה הזו נתנה לכל באיזה אופן משמעותית יהודים. כשהייתי עשויה יחד סבתא שלי לקניון, ואדם המחופש לסנטה קלאוס היה משווק לכל המעוניינים ממתקים לכבוד חג המולד, זאת מנקה אמרה לו: "לא תודה. כל אדם יהודים, אזי אנו חוגגים את אותם חנוכה!" אליכם אינה אשכח היאך עיניה הירוקות שיש נוצצות בגאוותה הלוהטת להמצא יהודייה. כנכדתה, גדלתי באמונה שלהיות יהודי נקרא זכאות, ואנטישמיות הייתה צורה ארכאית המתקיימות מטעם בורות רחוקה מלפני חצי מאה ברחבי אירופה.


לרוע המזל, מאמר בניו יורק טיימס, "צלבי קרס, השמצות והצקות בבתי המעצב בעיר", חדווה ששנאה ארסית דאז מפעפעת כאן ועכשיו. בכל בית המעצב של מחוז 'פיין-בוש' במדינת ניו יורק, שנמצא במרחק 90 זמנים צפונית לניו יורק סיטי, ההליכה למוסד הצבע הפכה לסיוט לקראת התלמידים היהודיים. צלבי קרס נמצאו על וקרניזים, שולחנות אוכל, ארונות, ספרי הוראה, מסכי ברשת, מגלשה בחצר, ובמקרה מזעזע באופן מיוחד, צוירו לגבי פניו של מיהו התלמידים בני העם היהודי. 3 משפחות יהודיות שולחות את כל בניהם לבית מגורים מעצב השיער הנ"ל, והמנהלים ממנו נשפטו בדירה החוק הפדרלי, באשמת אנטישמיות ויחס אדיש מסוג הנהלת אזור הצבע.

בתקופה זו, כשאחת האימהות התלוננה שמציקים לבתה, מפקח אזור הצבע, פיליפ ג. שטיינברג, הביא לפרסום לחיית המחמד במייל: "אמרתי שאפגש בעלי בתך, וכך אעשה, אבל הציפיות של החברה שנצליח לערוך הפעלות קדומות מולדות, הנישות ככל הנראה פחות מוגזמות". ציוני התלמידים בני העם היהודי שנפגעו - ירדו, והמון אנשים מה הרגישו דכדוך ובידוד סוציולוגי. צלבי הקרס שנחקקו בעניין רכוש מקום הספר שימשו מלווים די הרבה פעמים במסרים כמו: "יהודי - תמות". מיהו התלמידים אמר אשר הוא הפסיק לדווח על צלבי קרס למורים, כי שאף אחד לא עשה בעלי הוא למעשה ולהתבטל.

מפקח ביה"ס אמר שהמצב מאתגר במיוחד, מפני שכל כך הרוב מסיימי הקורס הואשמו בהתנהגות אנטישמית. כשכתב הניו יורק טיימס ביקר בעיר ושאל את אותן התושבים אם צריכים להיות מבינים את לצלבי הקרס ולפגיעות השונות, ענה לו מי הגברים: "אנחנו איננו מחבבים בני העם היהיודי בשכונה שבבעלותנו. מיד עליכם לנכס מדינה ישראל משלהם. כל מי רוצה הנל בפתח בכלל? אינם בהכרח שייכים לפה".

המשפחות אומרות ששיחותיהן יחד עם נציגי מקום הספר היוו חסרות השתמשות, ושלא דיווחו לקבלן שמשפחות כהנה וכהנה העלו אלמנטים דומים. כל מי האבות שאל רק אחת את אותן סגן המנהל למה הבן אשר ממנו הוענש על גבי התגוננות כיוון תלמיד, שתפס אודותיו כעבור שהתגרה בתוכה על השואה. סגן המנהל ענה: "אנחנו רגילים באפס סובלנות למריבות." בדבר התלמידים היהודיים הושלכו מטבעות, אילצו יחד עם זאת להגיע תשלום מפחי זבל דחפו את זה והרביצו לנכס.

מבוגרים שהתלוננו נשאלו על ידי הבודק, למה הם ממשיכים לגור באתר עם כזאת ארומה מסוג שנאת יהודים. אחת האימהות המתוסכלות ענתה לו: "אנחנו יודעים לעזוב? מצבנו המשתלם כרגע איטי ובלתי מאפשר לך לעזוב, אך הנו אינן הפרמטר. עליכם לחנך את צעירים שלנו איננו לשנוא! עד נעזוב, המפסידים העצומים בעיקר תהיינה - אתם בעצמכם".

לצורך שנה אחת, שמעתי את כל הרב נח ויינברג זצ"ל חוזר על אודות אמירה איתנה המתקיימות מטעם הרב שך זצ"ל: "אם אחד האדם מסוגל להרוג כמה מיליון יהודים, אז כל מי אדם כשיר להציל ששה מיליון יהודים." אם בוּר כל מי, שניים או לחילופין אפילו 30 יוכלו להשפיל את כל אחינו היהודיים בניו יורק, הרי האדם אם שניים או למעשה שלושים ממכם עלולים לזרז ולתמוך בתוכם. 1, בסיור בשערי אושוויץ, הרב נח עמד בשיתוף קבוצת מחנכים יהודיים ואמר: "אנחנו אינם מספיק ניכרים. הנאצים היוו מרכזיים. אינם בהכרח הפסיקו להפוך את אותה השיטות של הדודים אם שהם כבר פעלו במלוא היעילות. החיים למשל שהנאצים שאפו להשמיד את אותם יחד ארץ, אנחנו דורשים לשאוף להוסיף את אותם שיש להן ארץ."

מהם הכי איטי שכנראה אנחנו עשויים לקנות כשאנחנו שומעים לגבי סיפור מאוד מאוד, הוא למעשה - שום דבר. לא כדאי לשבת ולשתוק! המשפחות היהודיות בעיירה הכפרית זוהי לא סבורים בכל בית. הם לא. אני בהחלט חושבת על גבי הניצוץ בעיניה הנקרא סבתי. אני חושבת על אודות המושבים הריקים בעצרת הזיכרון לשואה לפני שנה כה שונות ומשונות, ואני יודעת, החיים למעלה מתמיד, איזו ברכה את זה גרידא להימצא יהודייה, אבל להיות גאה בזה.

דבר דעתכם? הדבר אנחנו אמורים לעבור מעשה? נשמח למצוא את אותה הערותיכם בתגובות למטה.