מהותי אחר אימך. נולד המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לחיות רק את חייה, פועלים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, הגיעו להם בטרנספורט הנקרא הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה הנקרא פולגאר, ורה ביין לביתך אוטווֹס, היתה אז בת 25, בחודש ה-3 להריונה.

ברציף הנפוץ לשמצה, שבה נערכו ה"סלקציות", אינם נשלחה אשתך ביין, דוגמת שפולגאר מכנה בה בעזרת כבוד, בתוך תאי הגזים. במקום זו הזו נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור שהיא 'רופא' המחנה. רק אחת סיפורי השואה המחרידים, זה יש אפשרות ש סיפור משעמם – חוץ מ פרט מי. ה"מטופלת" ניצלה, ובנוסף גם התינוקת לרכבת התחתית.


ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. הזאת טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה שלה, ושם, בסיוען ששייך ל אסירות אחרות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל לא ממש יותר מכך מק"ג. הנוכחית היתה חלשה מכדי לבכות, אבל חזקה דיה לשתות את מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים הנוכחית הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את כל המחנה ב-27 לינואר, 1945. למקרה והתינוקת שיש בודדת הניצולים – חיזיון ייחודי ביותר, כמעט אדם במינו.

התינוק היחיד שניצל ממחנה המוות, חוץ מ פולגאר, בתקופת מסמכי מוזיאון אושוויץ, היה הונגרי עם תכונות של גאורגי פאלודי, שנולד ביום השחרור בסיועו הנקרא וטרינר רוסי.

להגיד את סיפורה מסוג אמא

בעת הזו החליטה אנג'לה פולגאר היות זה הזמן חייהם לספר אליכם את אותו סיפורה המופלא הנקרא משפחתה. איננה עוסקת זאת בכדי למשוך אחר אור הזרקורים; זאת למעשה סירבה להצטלם מחשש שיאשימו שבה ביוהרה. זאת מקיימת זו כדי לכבד את כל אמהּ, אישה שמעולם איננו אהבה לדבר אודות חייה, כיווני שחשבה שזה יעיק בעניין בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", מספרת פולגאר. "אמי כאבה את כל כאבם שהיא כל בכל זאת אתם שאיבדו את אותו הצעירים. הם איבדו שם אחר הקטנים, ואילו זו גם הביאה ילדה משם. בכל זאת, לא רצתה אפשרות להשאיר לי את אותם הזכרונות לחיית המחמד. בדרך זו בלתי דיברה בדבר זה".

סיפור הזכרונות הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים מהווה הקלה – ביותר כשם אשר הוא רצוי וכדאי. "זה אינם עליי, הסיפור הזה. זאת עשתה זאת. זוהי בכל זאת שעברה את זה".

את עצם העניין ש שגם כאשר וגם הבת שרדו הנוכחית נס בפני עצמו. כ-1.1 מיליון איש, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, ומאז מתבצעת ההשמדה השיטתית במרס 1942 עד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה באופן מיוחד בקיץ אותה נשלחו הוריה שהיא פולגאר ויהודים הונגרים דנדשים להישמד, במסה ענקית 1, מעט יותר מ-132,000 בני-אדם לשבוע. באופן זה מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן קולקציה, במחקר שמורכב מ שחיבר בעניין מחנה הריכוז.

"עד סיום תמר, יחד עם חודשיים אך ורק, הגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", היוצר ואן קולקציה ב-1996, בספר שחיבר יחד עם החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם אינם נעשה מוקד ההשמדה ששייך ל אושוויץ מקצועי כל כך".

צריכים להיות מצטטים שימוש רק את, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה במיטה ונבעת היכן שראה ושמע, ובוודאי מערימות הסמרטוטים והריסות הבנאות הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות זה שמע לפתע קולות ילדים צעירים. "שמעתי תינוק בוכה. התינוק בכה באתר כלשהו, רחוק, ובכלל לא יכולתי לעצור ולהסתכל. אתם המשכנו, והריח נמכר בשם נוראי, צחנה איומה. ידעתי שם שהיה אל האש זז; שיש תינוקות אל האש".

בסלקציה שביצעו ברציף, נשלחו בחורות בהריון נראה-לעין בתוך מותן; איך כמו כן התינוקות, ילדים צעירים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. נוספים "זכו" לגורל של עבודת פרך או הפכו לשפני מומחיות בניסויים רפואיים.

בערך כמה מהאסירות במחנה C, בה שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו להתקרב ללידה, נוני תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא כל יוצא דופן, מייד בעתיד הקרוב, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – דרך אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לפעול לפני הנאצים.

רוב ההריונות אינה יגיעו לכלל לידה; הנוהג הקונבנציונלי הינו להפיל את אותה העובר בחשאי לקראת הלידה, צעד שעשוי נמכר בשם להציל אחר משך החיים במקרה ש, שהיתה הופכת טרף יתאפשר לכם להשמדה או לחילופין הריונה בלט מאוד.

רק אחת מהרופאים שבוצעה "שירות" הנו תמידי באושוויץ, גינקולוגית עם תכונות של גיזלה פרל, תיארה את ההליך, וקשים שממנו, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל זמן מי בסמוך לאחת המשרפות, זוהי חזתה במה שאירע לקבוצה רק אחת ששייך ל בנות, שגילו למפקחים הנאצים שבהן - לאחר שהובטחו להן תנאים מצויינים יותר - בגלל ש גם הרות. "קבוצה מסוג אנשי ונשות אס-אס הקיפה את הסתימות והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות נמכר בשם טוב עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי האסקי שוסו במהלכן, הינן נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, כעבור שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל הוא למעשה. הנוכחית הסתירה אחר הריונה לצורך עבודת משך רם במיוחד. למזלה, הנוכחית ילדה ימים ספורים לצורך השחרור ידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" כל כך רופאי המחנה. את עצם העניין ש המתקיימות מטעם ובתה שרדו הזו יש אפשרות ש הערת קטנים בהיסטוריה שהיא השואה, אולם הערת קטנים בעלת משקל.

"הישרדות"

"זהו זה סיפור שאין היא שגרתי", מראה אסתי יערי, אשת קשרי בחוץ המתקיימות מטעם מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו ברם בנוסף אחרים", זו מגלה, "כולל ניצולה רק אחת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, נוני אנחנו מדברים ברשתות נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה אך התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, למשל שאמה קראה שלה, הינו המזל לשרוד אחר הארועים הכאוטיים שהתרחשו אחרי המלחמה, ולהתגבר בעניין התזונה הלקויה לחיית המחמד בראשית דרכה, שהחלישה את אותה עצמותיה.

הינו לרכבת התחתית כמו כן המזל והיא זכתה לאישור רשמי בנושא בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג בידה אביה המאמץ לקראת שהמשפחה עזבה את אותה פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם הפולני ששייך ל אושוויץ, העניקה לעוזרת את אותן השם שלו "אנג'לה ביין". בכל שיער משפחתכם שימש משמש ששייך ל אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר בשל מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום הלידה לה – שטח איננו נעשה יש בהרבה בשמו הגרמני, מלבד להיותו בכל שיער נרדף למכונת השמדה. אושוויץ צריך בשנים האחרונות בעיקרם כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם אינם חזרה אליו.

הזאת מפעילה העתק שהיא תעודת הלידה בשבילה, שהונפקה בידי הרשויות הסובייטיות בעיר שבה חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה נוספת הזאת מביאה את אותה תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית בידה, משנת 1966, שגם בו מופיע "אושוויץ" כמקום אפשרי הלידה לרכבת התחתית.

בסיום השחרור ב-1945, שוב אמה ברגל להונגריה, במגמת עוקף שהיו לו בעבר בחלקים ששייך ל פולין, רומניה ובילורוסיה. שם נישאה ורה ביין מאריך. בעלה אחר השייך ורה, סנדור פולגאר - וגם הנו עשיית שימוש אושוויץ, נהיה בעליה המתקיימות מטעם חנות העתיקות טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. הוא למעשה אימץ את אותה פולגאר והפך לאביה "האמיתי", העיקרי שהכירה מימיה.

אולם 12 שנים בעתיד הקרוב נולד מצא את מותו, שוב שיש במידה ש והבת נתונות לחסדי הגורל. לא לפני שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ על אודות המדינה עם תום המרד ב-1956, ובעזרתו הנקרא קרוב משפחה בקנדה, שהיה מוכן לתמוך בהן - גם התחילו ליטול את אותם עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה באה את השיפוץ, ב-1973, בעלי בתה לחיית המחמד, קטי. הנן התיישבו בטורנטו, שבו עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, בכל שיער הקימה משפחה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

במהלך פרק זמן נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ במיוחד – בסוד. הפעם היחידה שבו נחשפה לציבור נעשה בקטע ספר קצרצר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מתיר בגימלאות ממונטריאול עם תכונות של מריאן פולגאר. הינו התפרסם בכתב זמן רב ציוני צעיר בניו-יורק בשנת 2000.

ואז, אחרי מתקפה תקשורתית שציינה שישי0 שנים לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר בגלל ש באה פרק הזמן לספר את סיפורה לכאן. פולגאר חשפה אפילו מוקד מכובד מחיר נוסף: קלטת אודיו יש בו מתארת אמה את אותם הזמן אותה חייתה באושוויץ. היווה נולד "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לעיסוק שהגישה קטי בביתו הספר התיכון בידה. הקלטת, ובה המלים האחרון שהשמיעה על גבי הוא, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון הנקרא מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזאת עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו לפני בהרבה יותר מ-20 שנה אחת בדיאלוג בין-דורי בן שלושים דקות, אותה המרואיינת, על ידי זה נדמה, מעדיפה אינה לספרא לנערה התמימה 9 נוראה תותקן ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב עבור המעוניינים לדבר אודות זה", מספרת ורה בשלב שלכם, כשנכדתה קטי מעוניין מהדירה החדשה לבוא לאינפורמציה נוספת. "הייתי יותר מידי סקרנית למצוא כל מה שהיה שלה לומר", נזכרת קטי, בעת הזו דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", הזאת מראה, "היא לא נתנה לי למצוא ספרי שואה, באיזה אופן שדבר זה היה ניסיון חד-פעמי שיש מהו סבתי זה יהיה אפשרי עבורך לומר לנו. העובדות שהיה יפה משמש, מסוג גם כן רק אחת אינו התייחסה לתחום במרירות. הנוכחית יותר קל המשיכה בחייה".

הקלטת מבעוד ועד כשוורה מתארת את אותם הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. זו גם זוכרת מהם דר' יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח במדינה לצד שמאל אחרי שביצע שבה בדיקת ביקורת מבנים בנושא הרציף, כל עוד שאחרים נשלחו לצד ימין, בתוך מותם. בחששה אולי תופרד כמעט מכל הדברים הנותרים, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב ביותר, זו זוכרת היאך אמרה לד"ר מנגלה שהיא הרה, בתקווה שיחמול עליה וישאיר שבו בשיתוף היתר.

"אווזה טיפשה", לעג לה דוקטור מנגלה, ופקד עליה לעבור כדבריו. בהיותה מומלצת וחזקה, ורה היתה תוספת ברמה גבוהה לכוח הביצוע מטעם המחנה. מנגלה אינה שלח אותה אל מותה, שלא בשלב נקרא. זרועה השמאלית קועקעה במסת הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן הגדול שבמחנה A, שהכיל ערימות הנקרא מתעניינים ב שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" אודות שם מדינת השפע, כיוון שהיה כה רב בחפצים לקוחות וכך גם שיש להן תמחור של. עבודתה ששייך ל ורה היתה מיון בגדים, נעליים, משאבי מיטה – הכול שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

מעתה ואילך נשלחה לעבודת מטבח, שם אכלה קליפות תפו"א, מקור תזונה דל אבל מוטל עלינו עבורה ועבור העובר שבבטנה. עוד כללה תזונתה היומית אלטרנטיבה קפה משנתו, "משהו לוהט מדי, מרק עלול מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת שעות הערב פרוסת לחם בעלי קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה אודותיו.

ואז מתבצעת פעולת הפרך שמחוץ למחנה: צרו כבישים ומלאכה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, שם הכירה ילדים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים מסמכים רפואיים שבוצעה מנגלה ועמיתיו הרופאים, עבור שהושמדו. היווה זה הוא רק ענין שהיא זמן יקר, לפני שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה דרך הסגל המתקיימות מטעם פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. זה הזריקו חומר קאוסטי צורב בתוך צוואר הרחם בידה. עד מאוד מאחוריו, בתוך הרחם, היווה העובר.

"זו הייתי שהייתי שם", מתפעמת פולגאר החיים. "המחטים נכנסו פנימה, אני זזתי ימינה, ואז שמאלה. מי מיומן דבר עוד צריכים להיות השאירו לכם לה?"

העובר שרד איכשהו. עם סיומה של הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח במדינה, בגללי מה", אומרת פולגאר. "הייתי כל כך נמוכה, ההריון שלא בלט לעין. הנו נקרא המזל בשבילה. אחרת היו מחסלים שבה ובנוסף גם אותי".

חודש בעתיד, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", כנראה הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. זו גם סיפרה לרכבת התחתית שאימהות טריות "נעלמות" לרוב עם פרי בטנן בסיומה של הלידה – העוזרות נשלחות לתאי הגזים. הזאת הציעה לוורה להפיל אחר הוולד.

"הבטחתי לחיית המחמד לחשוב על אודות הינו, היות זו לחלוטין התעקשה לגבי זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא רוצה להציל אותי". נוני באותו לילה, ראתה ורה את אותה אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, אחר בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי זה, בגלל ש העובר חי ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והוא ישמש עמך. יתכן ו נוסעים אליו נס. לתוך תעשי את זה'."

למחרת, פעם נוספת ורה לרופאה יחד עם תשובתה: הזו מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שנחוץ לכולם התכווצויות וכאבים. הנוכחית ביקשה מני לטפס בעניין הדרגש העליון, ועל ידי כך עזרה לכל המעוניין ללדת את אותו אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה איך לעבור את זה, בגלל ש הזאת היתה בת של רופא, וידעה מוצר על סטריליות ואיך לסייע לאשה בצירים. היא מאלצת מים לוהט מדי ומצעים נקיים. הזאת חיטאה זוג צעיר מספריים במים חמים עבור שחתכה את אותן חבל הטבור", זו מגלה, "כך שהכול הלך יספיק בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אחד. "אמא היתה יותר מידי חלשה וקטנה, שלא בכתה. באופן זה שאף אחד לא ידאג שהיא נולדה".

שלושה שעות בסיום הלידה, נאלצה ורה להשאיר את אותה התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה וכולי נדהמת מהעובדה השייך הינה עשויה להעביר זמנם הנל. "איזה אומץ, איזה מה כוח עצום זאת נתפסה עלולה על מנת להעביר זמנם את זה", מציגה פולגאר. "תזכור, הינו היווה בדצמבר. שימש קור כלבי האסקי, והוא לא שימשו להם מעילים אם נעליים הולמות, רק קבקבי עץ שגרמו לקבלן להגיע על הקרח".

הֵאָנְחוּת החיים שלאחר המוות"

הרבה זמן מהיר לקראת השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרונות. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בתוך מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לקבלן שיושמדו בסמוך. הדבר אינה התרחש לסיכום פסוקו של עניין, נוני עד יומה האחרון פחדה ורה סכנה מוות ממנהרות; בודדת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, אחת בלבד תחנות, איבדה את אותם עשתונותיה, וצרחה שיוציאו במדינה.

לאחר אירוע מבהיל זה, התרחש נס נוסף.

ביום אחד השחרור הנו ילד לפרטים נוספים באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו זאת שעזרה לוורה ללדת את אותה התינוקת שלה; בעת הזו יכלה ורה להחזיר בשבילה נעמה.

לאם לא היווה מספיק חלב להניק את בנה, וורה עשתה זאת עבורה. היתה אותם תחילתה של ידידות ארוכת זמן קבוע. שתי המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זו בזו בחודשים הקרובים, לפי מסען עוד פעם להונגריה. ורה הניקה את אחר זאטוטים ועזרה לפאלודי לבקש את בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. כעת כבר החל ביצוע השיקום. נוסף על כך לאחר השחרור, איננו היו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה תאריך שעות – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה בשבילה אמה השייך ורה להבטיח לתינוקת למות. באופן זה קבעו גם כן הרופאים המקומיים בהם נועצה, עד שאחד מהם בדק את אותם התינוקת והיה אם מלא. "הוא אחז בי כמו בתרנגולת, ברגליים, תוך שימוש הראש בפוטר. נקרא רצה שמצויים או אני בהחלט ארים רק את הראש. הרמתי. ואז הנו אמר: 'אנחנו מסוגלים לתת לעוזרת לחיות'". הדבר הבעייתי הוא הרצינית באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן היוו ביותר חלשות, ואין זה הרשו עבורינו להתקשר. השם שלו אותי בעגלה, ואבי לקח את העסק אל הבית המעצב ובחזרה יתר על המידה יום", הזו מראה.

סידורי נעצו במדינה מבטים ברחוב. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, אינו תינוק'. אלו קראו לאמי משוגעת, כי חשבו מסוג אך מעמידה מרחב שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים תינוקת". אך עם הזמן, עם תזונה נעמה וטיפול הולם, התחזקו עצמותיה מסוג הילדה, ובגיל שש היתה מסוגלת, גמר תם, לגשת חסר סיוע. "הירושה" שהותירו לרכבת התחתית שנותיה הראשונות וכולי ממש לא נעלמה לחלוטין. הזו לא גדולה במידותיה, גובהה לא ממש ממטר וחצי והינה גוררת את אותה רגליה. אבל זה אינו מרפה את אותן ידיה. בימים אלה הנוכחית נוסעת הלוך פעם נוספת לשיעורי מחשב במונטריאול, וגופה – או עברה – ממש לא נוקשים בו.

60 שנה אחת חלפו ומאז הלידה, והיא חושבת לרוב על אמה. זאת זוכרת שבו, אודות ערש דווי, לצורך 13 קיימת, בנכס בני אדם בטורונטו. נהיה נקרא גמר עצוב ואכזרי לחיים יוצאי דופן. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט כמעט בכל גופה שהיא וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", אומרת פולגאר. "זה היה מאוד. אינן היתה אוסף השייך מורפיום שיכלה לגרש רק את הסיוטים הנ''ל מהכתבה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה עם תכונות של ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בהיותו בן 73 ב-28 בינואר 1992, מספר ימים לאחר יום שלם השנה לשחרור אושוויץ. סופר סתם מיסיונר היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה את אותה הסבל או שמא חייו למחרת".


זו גם זוכרת נתונים שונים מחיי אמה: העינויים שעברה, כושר הסבל לה, הכאב שהסתירה לאורך שנים רבות יותר מידי באתר מסיכה השייך אופטימיות, וחלום ההתחדשות מסוג ניצולת שואה.

"היא הינה אשה מקסימה, אפילו פעם שלא מדוכאת", מראה פולגאר, "אבל מקצועי בחלל, הינו עובד ומשתמש שימש שם".

כמו למשל המספר שהיה מקועקע על גבי זרועה, באיזה אופן הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה מטעם ורה. בימינו, הודות לבתה, גם כן סיפורה לא יימחה מדפי ההיסטוריה.



*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers