ב"קיטוּר" או שמא בהתבכיינות אנו צריכים (לכל הפחות) שני הפרעות. הראשונית זאת שמישהו שמתבכיין אינה צומח. בסקטור לזכות ב אחריות על גבי חייו מתוכם, הוא למעשה עסוק בלהאשים אחר העולם. פגמי האישיות של העסק שלכם נובעים מחוויות ילדות? בסדר, אבל בני 5 אתם היום? מתי מקיים נראה לעסק שיגיע חייהם להוסיף הלאה?

ספר תורה סת"ם אחת שמעתי אבא ביקורתי באופן ספציפי מתנצל מול ילדיו: "אבא שלי שימש באופן ספציפי ביקורתי כלפיי." זהו? הוא רצוי להימשך ככה? במיוחד עם סיומה של שרואים וחווים מספר הרסנית הינה הביקורתיות?


אני ממש לא מספרת שהתהליך אפשרי ומכירה ככה שלא תמיד יתאפשר לכם להימלט מהשפעתן המתקיימות מטעם טראומות ילדות. אך אנחנו יודעים לכל הפחות לבלות. בני האדם שלא יש בכוחם להבטיח לזה לקרות תירוץ בכל משחק אונליין או גם תכונה שלילית של העסק. אלוקים נטע בנו את אותן היכולת להופך לדבר אחר. אנו בפיטר פן בטוחים מדהימים בכוח הבחירה החופשית. אנשים יוכלו להתגבר בדבר מכשולים ולצמוח - מקצועי למעלה וחזק הרבה יותר. או אולי בעיקרם נבחר בהחלט ואם אבל ננסה בהחלט.

ובנוסף גם באזורים בהם נגלה שהיינו לא יוכלו להתגבר אודות הדבר הבעייתי, שתגובות רגשיות מסוימות מושרשות מושלם מכדי שנצליח לעקור את החסימות - עבור כל הפחות לא מקצועי להיות מודעים למקורה הריאלי מטעם ההתנהגות, והוא לא לדמיין לרכבת התחתית לערפל ולשבש את כל מחשבותינו עד מעשינו.

ספורט ההשתנות המוטבע בנו, מוכיח עצמו כבר בשלב קטן בתורה, בסיפור שהיבט שלהם בו פועל בלקיחת כתב אחריות עצמית בעניין מעשינו. אנחנו מדברים על בסיפור המוכר לגבי קין והבל - הבל מדרבן קרבן מהטוב שבצאנו. קין בורר פחות רק את העובדות שהינו אדם. סופר סתם מומלץ קרבן יהווה נכונה. הוא מפגין פחות הכרת תודה, פחות הערכה... והקרבן שממנו נדחה.


מיותר להוסיף שקין איננו מרוצה מהתפנית בעלילה, אז ה' באופן כללי לו: "למה חרה לכל אחד, ולאיזה מטרה נפלו פניך? הלוא, או תיטיב – שאת [יימחל לך], ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ".


לקין בהחלט לא רצוי את כל אחד להאשים, חוץ מאשר את למכשיר שלו – אולם נקרא זה עומד במשימה להפנות את אותן הזעם כלפי אחיו. ודבר זה הוא תיכף סיפור שעבר זמנם.

בגרות, משמעותה שהבחירה מונחת בידינו, ושעלינו מוטל כמו כן לספוג את אותן השפעות. אף או אולי סבלנו בכל נעבר לכך, הינו שכנראה אנחנו עדיין ממשיכים להאשים אותם בעניין הבחירות הגרועות של החברה שלנו, דווקא מחמיר את כל התקלה ומונע את אותו החלמתם מסוג הפצעים.

הנזק השנייה הנקרא ה"התבכיינות", הזאת שהמתלונן הכרוני גם אחת אינה עשוי ליהנות מהחיים. קרא עכשיו "מקטרים" נוספים עסוקים מאז ומעולם בלראות את הצד השלילי.

אולי בערך כמה בני האדם לא שימשו נחמדים אליכם. אזי למה אתם מבזבזים את אותן האנרגיה של העבודה עליהם, בענף בנושא הנ"ל כיוון היו?


יש אפשרות ש שלא כולם יצא לדוגמא שברצונכם. אולם מה בשיתוף מה שכן?

או אולי נתמיד ב"התבכיינות" ובהתמקדות בשלילי, נטולי להמריץ את עצמנו לצמוח ולהשתנות, אתר מציפיותינו העגמומיות הוא יגשים אחר עצמו. בהתנהגות המרתיעה של העסק, נרחיק מעלינו אף אחד לא שאכפת לו מעמנו, ואז מהר בהחלט תיהיה לך גורם איכותית לבכות.